מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי לצייר, ותמיד אהבתי יותר לצבוע. למדתי בבצלאל, ולמרות שאני לא עוסקת באמנות, היה לי ברור שהאומנות והציור יהיו חלק משמעותי בחיי, ובחיי בני, איתן.
לכן, מאז לידתו כמעט, הוא מצייר בכל החומרים האפשריים. יש לו מגירות עם ציוד מאוד מגוון, דפים בכל הגדלים ובכל הצבעים והכל לרשותו, במקום נגיש, כל הזמן.
הוא היה רק בן ארבע, כשהבידודים של הקורונה התחילו. כמו הרבה אמהות, חיפשתי יצירות ועבודות מלאכה להעביר את הזמן איתו. כך התחלנו לצבוע ביחד ציורי ענק. בהתחלה היה לו קצת קשה, אבל מהר מאוד ראיתי כמה זה מרגיע אותו. לא משנה שהוא עובר את הקווים וקצת "הורס" אפילו, הצביעה הפכה להיות הרגל קבוע לפני השינה.
בין בידודים, אני זוכרת שחברה טובה חרדית באה לבקר אותנו עם כל משפחתה. היינו באמצע זמן צביעה על אחד מציורי הענק שלנו שהיה פרוס על שולחן הסלון. בשיא הטבעיות האמא התיישבה סביב השולחן והתחלנו לדבר תוך כדי צביעה. כל הילדים, ואפילו בעלה, התיישבו, גם כן, וצבעו. הם נשארו לפחות עשרים דקות מרוכזים ושקטים, צובעים יחד איתנו. בסופו של דבר הם קמו ויצאו לשחק בגינה ואנחנו ההורים המשכנו לשבת ולצבוע בינינו. זה היה לגמרי הזוי.
בתקופת הבידודים הראשונה, אמא שלי התאשפזה בבית חולים בצרפת בגלל בעיה ברגל. בגלל שזו היתה ממש התחלה של הקורונה ועוד לא ממש לא ידעו מה קורה עם זה, היה אסור לחלוטין לבקר אותה. היא עברה ניתוח ונשארה חודשיים באשפוז, ואחר כך בשיקום. כל הזמן הזה חשבתי לעצמי, מה אני יכולה לשלוח לה לעודד אותה קצת, מעבר לשיחת הטלפון היומית מישראל. שלחתי לה ספר צביעה של מנדלה עם קופסה של חמישים עפרונות צבעוניים. אמא שלי כבר מבוגרת וממש לא בעניין של אמנות וציור. הייתה איתה אישה נוספת, שגם אושפזה זמן רב באותה מחלקה. היא מאוד התלהבה מהציורים וביקשה מאמא שלה לבקש מהאחיות לצלם כמה ציורים ולרדת לחדר אוכל ביחד כדי למצוא מקום שקט לצייר (חדר האוכל היה סגור בגלל הקורונה). לאט לאט נוצרה סביבן קבוצה של חולים, שהיו יורדים בשעות קבועות אחר הצהריים להיפגש לצבוע מנדלות. אפילו רופאים ואחיות התפעלו מכמה זה עשה להם טוב בתקופה כל כך קשה, בשעה שהיו מבודדים ממשפחתם ומחברים. תקועים בבית החולים ומחלימים.
לאחר שראיתי כמה שהבן שלי אוהב לשבת איתי לצבוע, קניתי עוד ועוד ציורי ענק.
עכשיו תבינו איך זה קורה. היום הבן שלי בן שש. ברור שילד בגילאי ארבע, שש ואפילו עשר, לא יגמור ציור ענק בפעם אחת. אני מדברת על ציורים בגודל 70X100, ויש לי גם גדולים מזה.
בכל פעם שאנחנו יושבים לצבוע, אני שואלת אותו איזה ציור הוא רוצה, יש לנו תמיד שלוש או ארבע ערכות בדרך. אני פותחת את הציור על שולחן הסלון, מביאה את הטושים הטובים שיש לנו לצביעה ואנחנו מתחילים. כל אחד עושה את מה שבא לו, אין סדר, אין חוקים, לוויתן יכול להיות ירוק או כתום, או יכול להיות גם עם נקודות ויכול להיות בקישקושים. זה קורה גם.
אנחנו יושבים לפעמים עשר דקות. היום, הבן שלי יכול לשבת ולצבוע אפילו שעה שלמה בלי להפסיק. אני הולכת לפי הרצון שלו.
לפעמים שומעים מוזיקה ברקע, לפעמים אנחנו שותקים, לפעמים יש לו המון דברים לספר לי, לפעמים מצרפים חברים שמגיעים לביקור, אנחנו פשוט זורמים. פעם הזמנו חברה שלי עם הבת שלה והאמא התחילה להוסיף מעל הצבע שהיא צבעה כל מיני קווים, נקודות, עיגולים שעשו את הצביעה עוד יותר מעניינת ואיתן התחיל לעשות את זה גם. פעם היה ידיד שאהב לצייר, והוא הוסיף עיניים ופריטי לבוש לדמויות וזה גם היה מצחיק מאוד.
ברגע שנמאס באותו יום, מפסיקים. ביום אחר, יכול להיות למחרת או אחרי שבועיים, אנחנו שוב מוציאים את הציור וממשיכים מהיכן שהפסקנו. לוקח לנו כמה חודשים לסיים, אבל מאוד כיף לראות את העבודה מתקדמת, לא להתייאש, להבין שזה תהליך איטי. הכי כיף לראות את הסוף ולתלות את הציור לתקופה בחדר שלו, כשהוא יודע שציור אחר יבוא תחתיו אחרי תקופה.
כל ההתעסקות הזו בציורי ענק, נתן לי חשק להוציא לאור ציורי ענק משלי.
אני מורת דרך ומנסה להעביר לאיתן את ידיעת הארץ ואהבת ארץ ישראל. לכן כתבתי ספר ילדים על ירושלים וספר נוסף בדרך, על טיול בר מצווה בארץ. החלטתי להוציא חלק מציורי הספר לציורים לצביעת ענק. כרגע יצאו לאור דפי צביעה של הכותל, של מוזיאון ישראל, של מצדה ושל תל אביב. מתוכננים דפים נוספים. אתם מוזמנים לרכוש אותם באתר.
